הרבה זמן חשבתי האם ואיך להתייחס לאירועי השבעה באוקטובר. התקשיתי לבטא את ההלם, החששות והעצב שמילאו אותי מאז אותו יום.

היינו בחופשה משפחתית באחד מקיצובי העוטף עד ליום שישי שלפני השבת השחורה, ובבוקר שלמחרת קמנו למציאות חדשה ומפחידה. כבר בצהרי אותה שבת בעלי גויס למילואים, ואני נשארתי עם הבנות לבד לתקופה ממושכת.

באותה תקופה, היו הרבה הזמנות של מגיני דוד ותליוני ארץ ישראל, אבל הרגשתי שאני צריכה למצוא ביטוי יצירתי אישי יותר בתוך כל ההתרחשות.

תוך כדי סקיצות ומחשבות, עלתה בראשי דמות הכלנית. עד לשנה זו, בשלהי החורף, היינו פוקדים את חבל הארץ הדרומי, משתתפים בסיורי דרום אדום וצופים במרבדים האינסופיים של הכלניות.

הכלנית, שבצבעה האדום העז ייצגה עבורי התחדשות ותשוקה לחיים, הפכה לאחר ה 7.10 לסמל את המוות, העצב, החיים שנקטפו ואת החטופים שנלקחו ממשפחותיהם.

יצרתי את תליון הכלנית כניגוד בין העבר להווה, כתקווה וכזיכרון. 

25% ממכירת שרשרת ותליון כלנית יתרמו למטה משפחת החטופים.